<h1>התרומה סימנים רכ"א—רכ"ב</h1>
<h2>דף יז:</h2>
תנן ב"ש אומרים אין נותנים אונין של פשתן לתוך התנור מע"ש אלא כדי שיהבלו מבעוד יום ולא צמר לתוך היורה כדי לצבוע אלא כדי שיקלוט העין ואין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום כגון מקום שרגילין עופות לבא ונלכדין מהרה ואין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב ואין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש אם כן מותר לתת בגדיו לעכו"ם ע"ש עם חשיכה לתקנם או יריעה לארוג אע"פ שעושה מלאכה בשבת כיון שהעכו"ם עושה המלאכה בביתו של עכו"ם ולא מינכר מלתא שהיא מלאכת ישראל. ועל הקבולת שהעכו"ם מקבל עליו לבנות בית של ישראל כבר התיר רבינו יעקב לבנות בשבת והיה מביא ראיה מדשרו ב"ה לתת עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי והעכו"ם מתקנן בשבת ולא תימא משום דבצנעה עביד אלא אפי' בפרהסיא שרי כמו ריחים שמותר לתת לתוכן חטין מע"ש והן נטחנין בשבת וזה פרהסיא ומשמעת קול דשרי דהא רב אושעי' לעיל מאן תנא שביתת כלים דאסור בית שמאי היא. דהא מני ברייתא דאסר' חטין לתוך ריחים מע"ש בית שמאי אבל לבית הלל שרי ועוד פרק קמא דעבו"ז (כ"א) שרי להשכיר שדהו לעכו"ם למחצה לשליש ולרביע וחורש וזורע בשבת משום דקאמר אריסותיה עביד הוא הדין לבנות בית בקבלנות שרי עכו"ם דקבלנותיה קא עביד ואע"ג דר"ש ב"א פליג עליה ולית ליה טעמא דעכו"ם אריסותיה קא עביד אין הלכה כמותו אלא כר"ש ב"ג וסתם מתניתין דהתם דאסרה מרחץ להשכיר לעכו"ם משום דנקראת על שמו אבל שדה לנוי שרי כדדייק על ר"ש ב"ג משום דעכו"ם אריסותיה קא עביד ואמרינן נמי במכילתא פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי ור"ש ב"ג פליג ואומר א"צ משום דאין העכו"ם מניח לעשות קבלנותו בשביל הישראל והא דאמרי' פרק מי שהפך (י"ב ע"ב) אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר מפרש לה רבינו יעקב באבל שאסור לעשות מלאכתו ובהכי מיירי התם ואמר רב פפא וחוץ לתחום נמי דשרי כי קבלוה לעשות קודם שהיה אבל הני מילי דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא דמקרבא להתם למקום שעושים מלאכת האבל אסור שיראו ויאמרו שבתחלה מסר מלאכתו לעשות לאחר שהיה אבל אמר רב משרשי' וכי ליכא דמקרב' נמי דשרי הני מילי בשבתו' וי"ט שאין רגילין בני אדם ללכת מעיר אל עיר אבל בחולו של מועד אסור משום שהולכין מעיר לעיר ורואין המלאכה וכ"ש בחול גמור אסור אלא רבותא קאמר דאפי' בחולו של מועד שאין כל כך רגילות ללכת חוץ מעירו אפי' הכי אסור ואפילו חוץ לתחום ואפילו ליכא מתא דמקרבא להתם ועובדא דהתם דמר זוטרא דבני ליה אפדנא הכי הוה ובאבלו הוה חוץ לתחום ולא מקרבא למתא ובשבתו' ובי"ט בנו ליה ופירש מלגור בה משום דאדם חשוב הוה איכא דאמרי סייעי סייע בהדייהו בתיבנא היה מוסר להם תבן ולא היה קבולת גמורה אבל בשבת לחודיה שרי קבולת אפילו בתוך התחום כמו שפירש לעיל כך פירש רבינו יעקב ומורי רבינו אומר דמההיא דעורות לעבדן וכובס לנכרי דשרו בית הלל אין ראיה דהא באבלות שרי התם נמי מלאכתו ביד אחרים וטעמא משום דהיינו תלוש ואין עושין המלאכה בבית הבעל כי אם בבית המקבל ומריחים שנותנין בהם חטין מע"ש אין ראיה משום שהמלאכה נעשית מאיליה וטוחנן אבל קבולת שהעכו"ם עושה מלאכת ישראל אסור כאלו מצוה לעכו"ם לעשות בשבת ועוד כי פירשתי לעיל דהלכה כרבה דאוקי בריית' דאסרה חטים לתוך ריחים אפילו כבית הלל. וכן פיר' רבינו חננאל הא מני בית שמאי כל זה אמר רב יוסף הלכה כרבה לגבי רב יוסף. וההיא דשלהי פרק קמא דשרי להשכיר לעכו"ם שדהו. דוקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר עכו"ם אריסותיה קא עביד. אבל בית רגילות לשכור פועלים שכירי יום ולא יאמרו הרואים עכו"ם קבלנותיה קא עביד. ועוד דאיכא בירו' בהדיא פרק קמא דעב"ז ופרק קמא דמכילתין דבין ענין אבל ובין ענין שבת קבולת בתלוש מותר בבית אחרי' במחובר אסור. והכי איתא התם. תני אומנים עכו"ם שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר. מהו בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר בין בשכירות בין בקבלנות. אמר אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד שיהא בקבולת. ר"ש בר ביסנא אמר הלכה כר"ש ב"א בשב' ובאבל ובעב"ז. עכ"ל ירושלמי ואע"ג דאין הלכה כר"ש בן אלעזר גבי שדה אלא כרשב"ג וסתם מתניתין דפרק קמא דעב"ז דעכו"ם אריסותיה קא עביד. מכל מקום בבנין בית הלכה כמותו. ועוד דבתוספתא דעב"ז קא מייתי ברייתא דירושלמי וגריס בה רשב"ג וכל שכן שזהו חובתו דגבי בית אסור במחובר קבולת. והא פרק קמא דעכו"ם מתיר רשב"ג בשדה. ואלו בירושלמי ובתוספתא אסר בית. ופסק הלכה כותיה. פסק הלכך עכו"ם שקבל לבנות בית של ישראל רבינו יעקב התיר בתשובתו לבנות בית בשבת. וראיותיו כתבתי למע'. ואעפ"כ כשבנה בית החמיר על עצמו ולא רצה שיבנו בשבת. ואמנם מורי רבינו יצחק בר רבי שמואל אומר שאסור לעשות כל כך קבולת במחובר בתוך התחום כדמוכח בתוספתא דפרק קמא דע"ז והירוש' דפסיק במחובר כי אם בעיר אחרת. אבל לעשות האבנים גזית או לפסול אותן ולנסר הקורות והנסרים זהו תלוש. ויכול להיות מותר ובלבד שיעשהו העכו"ם רחוק מן מקום החומה ובנין הבית שיחברו' ויקבעום בהם שם. שלא יהא נראה בשביל אותה חומה ואותו בנין של ישראל ולא ברשות ישראל. מיהו נראה דאסור אפילו רחוק כיון דצורך מחובר הוא דמחובר כי האי פליגי. ופסיק כר"ש בן אלעזר דאלו לעשות הבנין אפי' רבנן מודו דאסור דהא ברשות ישראל הוא. דהא אף תלוש דשרו כמו כלים לכובס נכרי היינו דוקא כשמתקנם בבית העכו"ם. ודין שדה באריסות או כרם באריסות או אם יש בהם שני ערלה או תנור באריסות הכל פירש' שלהי פרק קמא דעב"ז מה דינם. אבל מותר לתת בגדיו לנכרי מע"ש בקבולת אע"פ שהעכו"ם מתקנן בשבת. דתנן עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי ב"ה מתירין עם השמש. ודוקא בבית עכו"ם מתקנן דלא מנכרא מלתא ודוקא בקבולת. אבל בשכירי יום אסור בכל ענין. וגם אסור לומר מע"ש לתקנן בשבת אפילו קבולת בתלוש ולומר לעבדו מע"ש למחר בשבת תעשה האש או הלילה תכבה הנר או אם כבתה אחת מן הנרות תדליקנה. דבר שאם עושה מאליו מותר ואין גופו נהנה מיד בדבר דב"ה מתירין עם השמש היינו שהעכו"ם עושה המלאכה מאליו אבל אינו מתיר לומר לו לעשותה בשבת ושייך ביה אמיר' לעכו"ם שבות אפילו אם אומר לו מערב שבת.
